החלטה בתיק רע"פ 9397/04

1.        המבקש הורשע, על פי הודאתו, בעבירה של הפקרה לאחר פגיעה. בית-המשפט לתעבורה בפתח תקווה (כבוד השופטת א' וישקין) גזר עליו 15 חודשי מאסר בפועל ו-18 חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 6,000 ש"ח או 90 ימי מאסר תחתיו ופסילת רישיון נהיגה למשך 7 שנים. בגזר דינו קבע בית המשפט כי אל מול הודאתו של המבקש עומד המעשה בו הורשע, המהווה "עבירה המעידה על שחיתות מוסרית". בית-המשפט דחה את המלצת שירות המבחן להימנע מלשלוח את הנאשם למאסר בפועל מחשש להחמרה במצבו הנפשי ובסיכויי שיקומו, בציינו כי המלצה זו מרחיקת לכת ומתעלמת מאינטרס הציבור בהרתעה. כן שקל בית-המשפט את עברו המכביד של המבקש, אשר הורשע בעבירות תחבורה רבות קודמות.

2.        על פסק דינו של בית-המשפט לתעבורה ערערו הן המבקש והן המשיבה. המבקש טען בערעורו כי הדיון בבית המשפט לתעבורה התנהל באופן שגרם לו עיוות דין, בשל העובדה כי התביעה הגישה לבית המשפט אסמכתאות פסיקה בלא מתן העתק לבא כוח המבקש. בכך, טען סניגורו של המבקש, נפגעה זכותו של המבקש להגיב על האסמכתאות שהובאו לעניינו מטעם התביעה ולאבחן אותן. עוד הלין המבקש על חומרת העונש. המשיבה מצידה ערערה על קולת העונש שנגזר על המבקש. בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטים ד' ברלינר, ז' המר וי' שיצר) דחה את ערעורו של המבקש וקיבל את ערעורה של המשיבה. באשר לטענות המבקש על אופן ניהול הדיון בבית-משפט קמא קבע בית-המשפט המחוזי כי בית-המשפט מוסמך להתבסס על פסיקה ככל שהיא רלוונטית לעניין והדבר אינו מותנה בכך שניתנה לבאי כוח הצדדים זכות התגובה לפסיקה זו. כן קבע בית-המשפט המחוזי כי מכל מקום, ניתנה לבא כוחו של המבקש ההזדמנות לערוך את האבחנות הקיימות לשיטתו בין המקרה הנדון ובין המקרים אשר נדונו בפסקי הדין שהציגה התביעה ועל כן הפגם הנטען, ככל שהתקיים, נרפא. בעניין חומרת העונש עמד בית-המשפט המחוזי על ההיבטים הערכיים והמוסריים של עבירת ההפקרה לאחר פגיעה ועל האינטרס הציבורי המחייב להחמיר בענישה על עבירה זו. על כן העמיד בית-המשפט המחוזי את עונשו של המערער על 20 חודשי מאסר בפועל והותיר על כנם את שאר חלקי גזר הדין.

3.        מכאן הבקשה שבפניי, בה חוזר המבקש על טענותיו כי סבל מעיוות דין בשל האופן בו נוהל ענינו בבית-המשפט לתעבורה. עוד טען המבקש כי הערכאות דלמטה לא נתנו משקל מספיק להמלצת שירות המבחן ולאינטרס הקיים בשיקומו.

4.        דין הבקשה להידחות. הלכה היא, כי טענות שעניינן חומרת העונש אינן מהוות עילה לקבלת רשות ערעור בערכאה שלישית, וזו תינתן רק במקרים המעוררים שאלה חוקתית, ציבורית או משפטית בעלת השלכה רחבה החורגת מנסיבות המקרה הספציפי (ראו: רע"פ 9145/03 מוסייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). במקרה הנדון אין מתעוררות שאלות כלשהן ממין זה. הטענה בדבר עיוות דין שנגרם למבקש כביכול, אין בה ממש. אדרבא, טענותיו של המבקש נבדקו בקפידה בשתי הערכאות דלמטה ולא מצאתי כל עילה מבוררת להתערבות בקביעותיהן.

           הבקשה נדחית. ממילא מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.

           ניתנה היום, ‏ט' חשון, תשס"ה (24.10.04).

                                                                                      ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.